בחינוך ילדים / בזוגיות / במשא ומתן / ועוד
אירוע לדוגמא בחינוך ילדים:
הבן שלי בקש ממני 100 ₪ לצורך נסיעה לירושלים, שם יש לו פגישה עם חברים מהישיבה. אני לא חושב
פעמיים ונותן לו 100 ₪.
(אני מחליט לבדוק את עצמי ולנתח את האירוע בהתבוננות פנימית , ובהנחה שמה שהפעיל אותי זה הרגש ולא
המחשבה)
ניתוח האירוע: (בעבודה פנימית)
שאלה: מה הרגשתי ברגע שהבן בקש כסף?
תשובה: פחד. (מי יודע מה הוא הולך לעשות בכסף הזה)
ש: אם כן, מדוע נתתי לו מיד, והרי יתכן שהוא נוסע למטרות לא רצויות?
ת: לא רציתי להיכנס איתו לעימות ולוויכוח.
ש: מדוע אני מפחד להתעמת איתו?
ת: כי הוא יטיח בי האשמות ויטען שאני לא בסדר (אתה סתם חושד בי, לאח פלוני כן נתת, יש פה אפליות..)
ואני לא רוצה להרגיש אשמה!!
ש: למה בכלל אני חושד בו שהוא נוסע למטרות שליליות? מדוע אני בפחד?
ת: כי אין לי אמון בו. (לאמור: פחד = חוסר אמון )
ש: מדוע אין לי אמון בו? למה שלא אתן בו אמון מוחלט ואתן לו 100 ש"ח, בלי שום פחד?
ת: אם אתן בו אמון גמור, מחר יבקש 200, מחרתיים 300, ומי יודע איפה זה יגמר..
ש: מה הבעיה בזה? אם ירצה 200, ו-300, אציב לו גבול, ואומר לו שאיני נותן.
ת: כי אז יהיה עימות בינינו, וזה לא נעים.
ש: מה לא נעים בעימות?
ת: הוא יטיח בי האשמות (אתה קמצן, אתה סתם שונא אותי..) ויטען שאני לא בסדר,
ואני לא רוצה להרגיש אשמה!!
מסקנות:
1. הרגשת פחד נובעת מחוסר אמון. (כנ"ל גם בחוסר אמונה)
2. הפחד להיכנס לעימותים, הוא לרוב פחד להרגיש אשמה. (אני לא בסדר)
3. הפחד מעימותים נובע מחוסר יכולת להציב גבולות.
4. הקושי להציב גבולות , נובע מהפחד להרגיש אשמה. (אני לא בסדר)
סיכום המסקנות:
- הפחד מהרגשת אשמה – משתק אותי וגורם לי לחוסר אמון בילדי + חוסר יכולת להציב להם גבולות.
- אי נתינת אמון + אי הצבת גבולות הם מתכון בדוק לדימוי עצמי ירוד, ובעקבותיו התדרדרות רוחנית
של הילדים ח"ו.
התרופה: שינוי תפיסה
תפיסה ישנה:
- הרגשת אשמה זה דבר נורא. זהו כאב שאינני יכול לעמוד בו, ולהתמודד איתו.
- את הרגשת האשמה אני מרגיש בגלל המציאות שלפני, קרי האשמה שבני מטיח בי.
- עימות או ויכוח זה דבר שיש להימנע ממנו בכל מחיר. עדיף לוותר, להתעלם, העיקר לא לריב.
- נתינת אמון – זה לא דבר שנתון לבחירתי, אלא כורח המציאות.
תפיסה חדשה:
* אני מוכן להרגיש אשמה ולהתמודד עם החוויה הזו, ועם הכאב שמלווה את תחושת האשמה.
* תחושת אשמה היא אמנם חוויה כואבת, אבל היא איננה המציאות האמיתית – כי באמת אינני אשם.
אדרבה, אני בסדר גמור , ודואג לחינוך ילדי (ולא לתחושת האשמה שלי)
* עימות שאיננו רצוי הוא עימות שבא מתוך כעס, או מתוך רצון לפרוק תסכול ולהאשים. אבל עימות
שבא מתוך רצון לברר את האמת, וליישב עניינים בעבודה פנימית הוא ברכה. כמו כן עימות שבא
להציב גבולות באהבה לבן שלי הוא נתינה גדולה.
* נתינת אמון – זה דבר שהוא תלוי בבחירה שלי בלבד.(בדיוק כמו אמונה)
הערה:
מובן מאליו שעבודה פנימית שונה מאדם לאדם, ויהיה מי שלא יסכים למהלך דלעיל של שאלה ותשובה, והוא
ייתן תשובות שונות, או רגשות שונים. העניין הוא להבין את העיקרון, ובעיקר להבין שבמהלך טבעי –ללא
עבודה פנימית- אנו מובלים ע"י רגשות כואבים ולא ע"י הדעת.