רקע:

2 חברים יושבים ולומדים חברותא, והאחד מקבל לפתע שיחת טלפון בהולה מאשתו, שהיא רוצה לצאת לביה"ח למיון עם 2 בנות, עפ"י הוראת הרופאה. הבעל אומר לאשתו שהוא בא מיד, אבל שלא תעשה דבר ולא תזמין אמבולנס. החלטה זו נבעה מרקע קודם שיש לו כתוצאה משיחות ייעוץ שקבל בנושא חינוך ילדים.

להלן מתוארת השתשלות העניינים, עפ"י הדיווח של האמא והאבא:

האמא:

בתי בת ה-6 התחילה כתה א' ואחרי כמה חדשים החלה להתלונן שאינה רואה טוב מהלוח. עוד אני מתכננת ללכת לבדיקת עיניים והנה באה הבת שבכתה ה'- תלמידה מצטיינת ללא בעיות לימודיות- והתלוננה שהיא לא רואה כלום מהלוח, אמרתי לה שתבקש לשבת בשורה הראשונה, עד שנעשה בדיקת עיניים, אבל היא טענה שאיננה רואה כלום, אפילו לא מהשולחן של המורה.

ממשיכה האמא: נלחצתי נורא, מה פירוש לא רואה "כלום" והרי תמיד כשהיה צורך לזהות משהו מרחוק היינו שואלים אותה, עקב מה שהיה ידוע ומפורסם בבית שראייתה חדה מאד, ואיך יתכן שלא רואה כלום? אז עשיתי לה "מבחן". יש לנו שעון קיר ענק בבית, וכשהייתי רחוקה ממנו שאלתיה: מתוקה, מה השעה עכשיו? אמרה: אין לי מושג, אני לא רואה. שאלתי: מה, בכלל לא? הילדה: ממש כלום.. כמובן שנכנסתי לחרדה רצינית וחיכיתי לבדיקת רופא בקוצר רוח. קבענו תורים ל-2 הילדות, לכל אחת 10 דקות, והיינו התור האחרון באותו יום. אחרי 20 דקות המרפאה נסגרה אבל הרופאה, שנכנסה גם היא לחרדה, נשארה איתנו עוד 3 שעות! ובדקה שוב ושוב ושוב. עם הקטנה הלך יותר קל, אבל אמרה שזה לא ברור וקבעה בדיקה נוספת, מעמיקה, לפעם אחרת. אבל עם הבת הגדולה היה קשה. לא רואה כלום. גם אותיות ענקיות בגודל A4 – לא רואה, ואומרת: מצטערת, אני פשוט לא רואה. מאמצת העיניים, מנסה מכל זוית אפשרית, מתקרבת מהכסא.. כלום. אני מציינת שמדובר בילדה מצטיינת, אחראית, בוגרת ומבינה ענין, גם לפי עדות המורות שלה. בהתחלה עין אחת היתה קצת יותר טובה יחסית, אבל במשך ה-3 שעות שעברו, הרופאה היתה מיואשת ואמרה שבעצם גם בעין הטובה, היא לא רואה!

בקיצור, הרופאה כתבה מכתב דחוף לביה"ח שניידר ואמרה לנסוע בדחיפות. אז שאלתי: עכשיו ב9:30 בלילה? דחוף? אמרה הרופאה: כן, כך גם צויין בהפניה שכתבתי, שהילדה בסכנה גדולה ועלולה לאבד הראיה לחלוטין, ח"ו, ויש מחלה כזו שמדרדרת במהירות, וכו', ועד מחר.. מי יודע?   ואז התקשרתי לבעלי שיבוא מיד הביתה.

האבא:

 באתי הביתה, שמעתי את הסיפור, והבנתי שכל החלטה שמתקבלת עכשיו, היא מתוך בהלה ולחץ. הרגעתי הרוחות, אמרתי שלא נוסעים לשום מקום, וקודם מתייעצים. הרמנו טלפונים ליועצי רפואה. ואמרו שזה לא ענין דחוף וכדאי ללכת לרופאה אחרת לקבל חוו"ד נוספת.

האמא: קבענו תור לרופאה מומחית באזור המרכז (מרחק שעה נסיעה). לקחתי יום חופש מהעבודה, וקבעתי עוד תור באופטיקה מסוימת, בידיעה שבכל מקרה צריך משקפיים, ורצוי שיהיה דחוף ורציתי כבר להספיק הכל באותו יום חופשי.

נסענו לרופאה מומחית במרכז. נכנסנו ועשו להן הרחבת אישונים. הזהרתי אותן שתהיינה מדויקות בתשובותיהן, כי זה ענין רציני. לפני הכניסה לרופאה נכנסנו לאופטומטריסטית. בדקה אותן ואמרה לי: שתיהן רואות "שש –שש"(היינו הכי טוב שאפשר). אמרתי לה: מה פירוש מצוין, והרי הן לא רואות , הגדולה לא רואה כלום, והקטנה לא רואה מהלוח וגם בקריאה מהספר קשה לה!? והיא עונה: אני לא קובעת, תכנסו לרופאה. אני אומרת לעצמי, האופטומטריסטית הזו – לא מבינה כלום, ונכנסתי לרופאה. הרופאה שואלת: למה באת?? חזרתי על דברי שהן לא רואות כלום, וצרפתי את ההפניה הדחופה של הרופאה שלנו. אומרת היא: אינני יודעת, אבל במאת האחוזים אף אחת מהן לא צריכה משקפיים. כשהיא רואה שאני בשוק טוטאלי ובחוסר אמון, הסבירה לי, שבבדיקה, האופטומטריסטית הכניסה למסגרת המשקפיים עדשות "דמה" כלומר זכוכית שקופה, בלי שום מספר, ואז הבנות ראו היטב את האותיות הקטנות ביותר, בלי שום סיוע של עדשות אמיתיות!!…

כלומר, בס"ד, האופטומטריסטית קלטה שמשהו כאן לא הגיוני ולקחה בחשבון אפשרות שהן מתלוננות שאינן רואות, אבל הן רואות מצוין.. ולכן עשתה את ה"תרגיל" המחוכם הזה וכך גילתה את האמת.

יצאתי משם בהלם, לא ידעתי אם לשמוח או לבכות ולכעוס. נכנסתי לקפאון מחשבתי, בטלתי את התור באופטיקה, נכנסנו לרכב ונסענו הביתה. שאלתי את הבנות ברכב, מה אתן אומרות על מה שהרופאה אמרה, שאתן רואות מצוין? בהתחלה שתקו שתיהן ללא תגובה, ואח"כ הקטנה אמרה שבכל זאת כואבות לה העיניים.. ואני מרב ההלם שתקתי גם אני.

עד היום איני יודעת מה לעשות ואיך להגיב. 

עד כאן דברי ההורים.

מה עלינו ללמוד מהסיפור המאלף הזה?

1. כלל ראשון, אל פחד! כל דעביד רחמנא – לטב עביד, להתחזק באמונה ואז לחשוב בשיקול הדעת מה לעשות.
2. ההסבר להתנהגות הבנות הוא פשוט: חיפוש אחרי תשומת לב, קירבה וחום של האמא. הן גילו את הסוד הכמוס שמי שחולה, מקבל יותר..
3. למה דוקא עכשיו? אחרי בירור עם ההורים, מסתבר שבתקופה האחרונה הסמוכה לאירוע, אח אחר במשפחה קבל הרבה יחס ו"זמן איכות" וחום מההורים, עקב כאבים מסויימים שהיו לו ברגל, וגם קבל "הנחות" ו"פנוקים" עקב כך. על כן הגתה הקטנה את הרעיון של כאבים בעינים וקוצר ראיה ללוח, ביודעה מראש את התוצאות הצפויות (הרבה דאגה, "יום כיף" עם אמא, ביקורים בקופ"ח ועוד). הגדולה, שחפשה גם היא רעיון, התלהבה מהרעיון של הקטנה, ובהתאם לגיל שלה – שכללה אותו..
4. בהקשר לסעיף מס 1, הפחד! ואיך יוצאים מזה, קצרה כאן היריעה אבל המיתווה הכללי הוא כזה: 

1. לזהות שאני בפחד. ולהבין שהפחד איננו קשור למציאות שלפני, אלא לפרשנות שאני נותן על המציאות שלפני. 
2. להבין שהפחד הוא סימן בשבילי שאני צריך להתחזק באמונה, ולדבוק במחשבה שיהיה מה שיהיה, משהו רע לא יקרה, יכול לקרות רק משהו שנראה לי רע.
3. אחרי הזיהוי של הפחד, יש להפעיל שיקול דעת. כל מיחוש של ילד הוא "חשוד", ורק אם יש סימן ברור וניכר לעין – יש לפעול בענין. עצם זה שההורה נשאר שקול ולא נבהל, מפחית בצורה ניכרת את מספר התלונות. ואחרי שיקלטו זאת הילדים, יפסיקו "להפעיל" את רגשות האשמה והפחד של ההורים.

1. חוסר תגובה – מאד לא מומלץ, שהרי הבנות שקרו ורימו ולא קבלו שום גבול או נזיפה קשה, וממילא בודאי שאפשר לחכות לאירוע הבא.., נכון שבגלל ההלם קשה להגיב בשיקול הדעת, אבל גם כאן יש לזהות את הפחד מתגובה לא נכונה,(קרי: פחד מכישלון) ואח"כ להתעשת ולפעול. גם אם עבר זמן רב, ואפילו כמה שבועות, עדיין חשוב להגיב, ואדרבה – לפעמים דווקא אחרי זמן רב, התגובה מתקבלת יותר טוב, כי זה משדר לילד שההורה חושב עליו כל הזמן, ובמשך זמן רב, והוא מרגיש חשיבות מזה, מצד אחד, ומבין שבאמת עשה משהו לא תקין, מצד שני.

–לתגובה הניתנת אחרי זמן רב, ראוי לכנס את הילד/ים ולהקדים הקדמה קצרה, בה יש להזכיר את האירוע ולומר שבזמן האירוע היה לכם כאב כ"כ גדול שלא יכולתם להגיב, ועכשיו הגיע הזמן להגיב על מה שהיה . 

 

1. התגובה הראויה מחולקת ל-2 חלקים. 

האחד – הזדהות.        השני – אי הזדהות וגבול משמעתי.

1. הזדהות – הדגמה.

שקרתן, וגרמתן לי דאגה רבה לשלומכן, נסיעות והוצאות, עגמת נפש וזמן יקר שהושקע לריק. אני מבינה מזה שמאד מאד חסר לכן אהבה ותשומת לב ממני, ורציתן לקבל את זה ממני "בכח".  לכן אני רוצה לדעת, מה אתן מרגישות? האם אתן לא מרגישות אהבה מאבא ואמא? האם נראה לכן שאין לי זמן בשבילכן, ואתן לא חשובות ולא מעניינות אותי? מה אתן מרגישות? אני מאד אוהבת אתכן ורוצה לדעת את האמת.

(שאלות אלו, חשוב מאד שתהיינה בתדר של התעניינות כנה ולא בתדר של ביקורת) כאן אמור להתפתח דו-שיח. בדו-שיח זה יש רק להקשיב וללמוד! לא להצטדק          ולא לסתור את הרגשות שלהן, (ואכמ"ל.   עי' מאמר אחר בעניין)

1. אי הזדהות – הדגמה

אני מבינה אתכן שאתן מרגישות לא אהובות מספיק, זה כואב מאד. אבל – שקר!! לגרום לנו עגמת נפש! זה מעשה שלא יעשה! וזה חד משמעי! בשום אופן לא אקבל דבר כזה מכן!  (אמירה זו צריכה להיות בתקיפות רבה ובחומרה, אבל בלי כעס או שנאה ח"ו).