החזו"א (אמונה ובטחון) אומר, כי הזנחת החיים על מסלולם הטבעי, כמוה כבחירה ברע!
כלומר, הבחירה ברע איננה פעולה (אקטיבית) אלא חוסר פעולה (פאסיבי), ובשפה פשוטה,
מה שאדם עושה באופן טבעי וספונטני – הוא עצת היצר, ובחירה ברע, ועבודת השם משמעה, לשבור
את הנטייה הטבעית שלנו ולפעול באופן אקטיבי לכיוון החיובי.
(ע"ע בביאור הגר"א, משלי ט'ו כ"ד: אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה).
ניקח לדוגמא אחת הנטיות הטבעיות הבסיסיות ביותר שלנו, הנטייה להתלונן, "לקטר" או להיות מסכן.
פעמים רבות, הבעל והאישה מגיעים הביתה בערב ומתחילה התנצחות מי יותר "מסכן" "אני גמור",
"אני עייף מת", "אני סחוטה", "מה שעברתי היום, לא מאחלת לאיש", "לא יכולה יותר" וכו' וכו',
זו נטייתנו הטבעית!
לעומת זאת, להיות בשמחה ובסיפוק, שזה העיקר בעבודת השם – דורש מאיתנו מאמץ!!
– לא נדון בכל הסיבות לכך, אלא רק בסיבה המצויה ביותר, הנעוצה בילדותינו.
סיפור א' : יוסל'ה מגיע מהת"ת ופניו נפולות, אמא נזעקת: "מה קרה, חמוד שלי?" יוסל'ה
מתיישב מדוכדך, "לא קרה כלום…" "לא מרגיש טוב"… ואמא: "בוא נמדוד לך חום" "בוא, תשכב
תנוח" "בוא, אוריד לך הגרביים" וכו' וכו'.
סיפור ב' : יוסל'ה מגיע מהת"ת, עליז ושמח, זורק התיק בחדווה "ומשתטח" על הכיסא בעליצות
אמא: "מה קרה, יוסל'ה? מה השמחה הזו? הכל בסדר?" , "הכל מצוין, אמא", "טוב, יוסי, אז בוא תלך
למכולת ותביא ביצים, ואח"כ תכין ש"ב, אל תתבטל" וכו' וכו' .
מה המסקנה שיסיק יוסל'ה? מה הוא חושב לעצמו בתת – מודע שלו?
פשוט, "אם אני מסכן, ואם אני מתלונן, זה משתלם לי, כי אני מקבל יותר!! לעומת זאת כשטוב לי ואני
שמח, זה גובה ממני מחיר, כלומר: אני נאלץ לתת! אז מה עדיף?
תמיד נחמד יותר לקבל מאשר לתת, לא?
כלומר, הבעל והאישה דלעיל רבים, בעצם, מי יקבל ומי ייתן. אם אני מרגישה מצוין ושמחה, אז בעלי
יאמר: "טוב, אז תכיני לי כוס קפה" אב אם אני מסכנה, אני יקבל ממנו כוס קפה.
– ומה כל זה קשור לעבודת השם? כל העניין שלנו בעוה"ז, הוא להידבק בהשם יתברך, "מה הוא
רחום וחנון אף אתה… מה הוא גומל חסדים, אף אתה…" כלומר כל העניין שלנו, להיות בנתינה דווקא!!
ולא רק מפני שזה ציווי השם, אלא גם מפני שבסופו של דבר – אחרי שהתגברנו על עצת היצר – זה
מה שמביא אותנו להנאה אמיתית ולשמחה!! בדוק ומנוסה.
וזו גם מטרתנו עם הילדים: אנא, אל תלמדו אותם שמשתלם להיות "מסכן", דווקא שהילד/ה שמח/ה
וטוב לב, אז יש להרעיף עליו את מלוא האהבה ותשומת הלב, את העידוד והפירגון. "כמה טוב לי
לראותך שמח, יוסל'ה", "מגיע לך חיבוק ונשיקה". (ברור שאין הכוונה לא לטפל בילד שלא מרגיש טוב,
אבל יש להפעיל שיקול דעת ואיזון).
הבה נתקן בעניין זה את נטייתנו הטבעית בחינוך הילדים, ובס"ד זה יועיל לנו גם בחינוך של עצמנו.
ויהי רצון שנזכה להיות בשמחה בעבודת השם, אכי"ר!
הרב יוסף ע. שטיינקולר