תפיסה ישנה:
- כשאשתי/בעלי מתפרצת עלי, אני מרגיש/ה אשמה, חוסר אונים, דחיה והשפלה.
- לכן- אני עושה הכול למניעת התפרצות. (משקר, מסתיר, מתנצל, מסביר וכו' )
כי זה לא נעים להרגיש אשמה ודחיה וכו' . - ולכן אני מאשים את אשתי/ בעלי שמתפרצ/ת ולא "מתנהג/ת יפה".
- תפיסה זו לא מונעת את ההתפרצות הבאה.
תפיסה חדשה:
- יישוב הדעת- האם התפרצות היא:
1. משהו חד פעמי עקב "רוח רעה" או:
2. ההתפרצות מעידה שיש כעס תמידי עקב ענין מסוים וכאשר כעס זה מצטבר
או גואה חלה התפרצות.
הדעת נוטה לאפשרות ב'. - כלומר: התפרצות היא סוף תהליך ולא אירוע "מקומי". ואם כן אפשר לתפוס את
ההתפרצות כמשהו חיובי.
1. לגבי המתפרץ, הרי הוא משחרר את הזעם המצטבר ומוציא אותו החוצה ולא נותן
לכעס לשרוף את הלב מבפנים. (אומנם עדיף לשחרר את הזעם בצורה חיובית,
אבל בכ"ז עדיף מלא כלום, והראיה שהג' אומרת ע"ז: מתקן הוא אצל יצרו)
2. לגבי "המתפורץ", הרי הוא מקבל מידע מן ההתפרצות, שיש לבן זוגו כעס
שמצטבר והולך לגבי נושא מסוים והוא יכול להפעיל שיקול דעת איך ניתן לעזור
לו/לה.
3. תפיסה כזו- אם תנוצל כהלכה, תוכל למנוע התפרצויות נוספות.
מדוע, אם כן דבקים בתפיסה הישנה
– בתפיסה הישנה "הסובל" עסוק בעצמו. הוא מרגיש אשמה, השפלה ודחיה
ועסוק בלהיפטר מהם אם ע"י האשמה נגדית אם ע"י התנצלות, או הסתרת
הדברים שגורמים להתפרצות, דהיינו הוא במצב של לקיחה.
– לעומת זאת בתפיסה החדשה, "הסובל" אמור להבין שאשמה והדחיה הם שלו
אישית ואינן קשורות למתפרץ ובד"כ המתפרץ לא מתכון להשפילו או לדחותו
אלא שקוע במצוקתו שלו. וממילא הוא צריך להישאר בכאב שלו, ולהכיל את
הכאב בלי שום "טיפול" (מלבד זעקה להשם) ולהתמקד בהתפרצות של בן
הזוג, ולראות ולבדוק מה הפריע לו, ולהביע הזדהות והשתתפות בכאב של בן
הזוג, דהיינו להיות ב "נתינה"!
וזה לא קל!