הלקאה עצמית ורגשות אשם – שינוי תפיסה

האירוע (כדוגמא):
דבר נפוץ הוא, שאם פונים לאדם שיהיה למשל ש"ץ או חזן בימים הנוראים וכד'
(למי שאין חזן קבוע) יאמר אותו אדם: אינני יודע טוב את הנוסח, והמנגינה וכד' ואינני
מתאים. ואם יפצירו בו, יתכן שיסכים, אבל יאמר: טוב, אבל תזכרו שאמרתי לכם שאני
לא כ"כ טוב בעניין. אני לא "חזן". (כנ"ל באישה שמתבקשת להיות "המארגנת" וכד')

הניתוח (א') :
אם כבר הסכים, מדוע מוסיף זאת? ברור. כדי שאם יכשל ויטענו נגדו, יהיה לו מפלט:
אמרתי לכם מראש שאני לא. ולכן אינני אשם.
או בשפת הלב והרגש: אם ירגיש "כישלון או "אשמה", יוכל לברוח מרגש שלילי זה
ולומר: אינני אשם, כי אמרתי לכם מראש "שאני לא טוב".

התפיסה היא:
(א) אם אני "לא טוב", "לא מוכשר", "לא מוצלח" יש לי הגנה מפני רגשות קשים של
אשמה וכישלון.
סיכום תפיסה א':
תפיסה זו של "אני לא", מובילה אותנו בכל דרכינו וגורמת לביקורת עצמית קשה,
להלקאה עצמית ולשכנוע עצמי ש"אני לא טוב", כשהמטרה: לברוח מרגשות שליליים.

ניתוח (ב) :
ישנו רווח נוסף מבריחה מאשמה ואי לקיחת אחריות, זה גם "משתלם" מעוד בחינה.

כי אם אקח ע"ע את הסיכון לחוש אשמה וכישלון ואני אהיה כן "חזן"
("האישה המארגנת") או כל מטלה אחרת, אזי יבואו אלי בעוד דרישות וגם מחר ומחרתיים
יבקשו, ואצטרך "לעבוד קשה" ו/או להוכיח את עצמי, ואין לדבר סוף (ובאיזה שלב,
בוודאי אכשל בסוף) בשביל מה לי? עדיף להיות "שלומיאל" ואז לא יבקשו ממני דבר.
(דוגמא נפוצה: עדיף לא לדעת לשטוף כלים כי אז אשתי לא תבקש ממני לשטוף…)

סיכום תפיסה (ב) :
הנהגה של ביקורת עצמית, של קטנות ("ראש קטן") של אני "לא שווה" משתלמת לי,
כי אז, זה לא מחייב אותי לפעול ולעשות.

סיכום תפיסה כללי:
הנהגה של ביקורת עצמית, הלקאה עצמית, גישת "אני לא שווה", אני לא טוב, או "אני
לא מספיק טוב", משרתת 2 מטרות:

1. בריחה מרגשות שליליים וקשים. (אני לא אשם)
2. בריחה ממחויבות ומפעילות.

יישוב הדעת – מדוע תפיסה זו מסוכנת?

1. אדם לעמל יולד- זו צורת אדם!! סיפוק והתקדמות רוחנית נובעים אך ורק
   מעשייה ומפעילות בונה. ואלו מביאים לשמחה.
   עצלות ובריחה ממחויבות מביאים לדיכאון. לקורבנות. ולעצבות.
2. בריחה מרגשות שליליים – זו בעצם בריחה מכאב ! ובריחה לא בונה שום דבר
   חיובי אלא מובילה לחידלון.לכאב – יש תפקיד מרכזי בחיינו, הוא אמור לתת לנו רצון (מוטיבציה) לתפילה
   ולפעילות, תוך כדי תיקון הכאב. רק מי שיודע להכיל כאב, יכול לתת ל"דעת"
   שבו להוביל אותו בכיוון של יציאה מן הכאב, ומי שרק בורח מהכאב אין לו כלל
   פניות לחשוב מה יוביל אותו להתעלות רוחנית. הוא עסוק בבריחה.

ולסיכום:

ביקורת והלקאה עצמית מובילות לדעיכה, לצמצום ולעצבות, דהיינו לריחוק
מקרבת השם וסיפוק רוחני.

שינוי תפיסה – עידוד אישי

אני טוב. ואני רוצה בטוב. אני שווה כי אני בנו האהוב של השם יתברך
(אני טובה ואני רוצה בטוב אני שווה כי אני בתו האהובה של השם יתברך)
אני רוצה לפעול ולעשות ולהתקרב לקב"ה.

ואני מוכן להתמודד עם כל נפילה, ולחוות ולהכיל כל כאב שיבוא עלי, לכשיבוא.
בדרך זו אשתמש בכאב כדי להגיע להכנעה, לתפילה, לקרבת השם ולסיפוק
רוחני.